ב20- בספטמבר 2020 התפרסמה באופן רשמי תשובה לשאלה שהעסיקה רבים מחובבי הכדורגל הישראלי ומתושבי סביון: באיזו קבוצה ישחק בעונה הקרובה ערן זהבי, שחקן נבחרת ישראל בכדורגל, לאחר שעזב את סין. הנהלת מועדון הכדורגל ההולנדי פ.ס.וו, הקבוצה של העיר איינדהובן, הודיעה באופן רשמי שזהבי ישחק שם בשנתיים הקרובות, והוסיפה שהשחקן בן ה33 יהיה בכיר המשתכרים עם בסיס של יותר משני מיליון אירו ואפשרות לתוספות על פי ההישגים העתידיים של הקבוצה. נראה שערן זהבי בחר בקבוצת הפאר ההולנדית בגלל מסורת הכדורגל הארוכה שלה והעובדה שתשחק העונה בליגה האירופית. ספק אם הכיר את סיפורה של הקבוצה ושל העיר ואת הקשר של שניהם לאדם אחד, חסיד אומות העולם, שבעזרתו ניצלו 382 יהודים הולנדיים בזמן מלחמת העולם השנייה, ובד בבד ועד למותו בגיל 100 היה מעמודי התווך של פ.ס.וו- פריץ פיליפס.
קבוצת הכדורגל פ.ס.וו, ולמעשה כל העיר איינדהובן נוצרו ונבנו סביב חברה מסחרית אחת: פיליפס. פיליפס הוקמה ב1891 על ידי המהנדס ג'ראד פיליפס ואביו פרדריק. המשפחה הייתה יהודית במקור ובעלת ייחוס- בן דוד של פרדריק היה קרל מרקס, אך במהלך המאה ה-19 המירו הפיליפסים את דתם לנצרות. מהר מאד הצטרף לעסקים גם האח הצעיר אנטון, שאמנם פחות הצטיין בלימודי ההנדסה, אך היה איש שיווק מעולה. הוא העלה את החברה על פסים רווחיים והקים את מרכז הפיתוח הטכנולוגי שלה. בתחילת דרכה ייצרה פיליפס בעיקר נורות חשמל, אך מאז שנות ה20 של המאה ה20 התחילה לפתח ולייצר מכשירי חשמל אחרים כמו מכונות גילוח חשמלית (המצאה שלה!), טייפ קלטות אודיו ומכשירי וידאו. מאז ועד היום רשמה ענקית האלקטרוניקה יותר ממאה אלף פטנטים על מכשירים ומוצרים שונים. מגדל אייפל, הפירמידות במצרים ומגדל עזריאלי, כולם מוארים במנורות של פיליפס והחברה גם אחראית לייצור של אלפי מכונות הנשמה האמורות לעזור במלחמה בקורונה.
בשנת 1913 יסדה החברה פיליפס מועדון ספורט וקראה לו: "מועדון הספורט של פיליפס" או בהולנדית Philps Sport Vereingenig או בקיצור PSV. הקבוצה פרצה קדימה בשנות ה70 והפכה לאחת משלוש קבוצות הדגל של הליגה ההולנדית- יחד עם אייקס האמסטרדמית ופיינורד- קבוצת הכדורגל של רוטרדם. פ.ס.וו זכתה 24 פעמים באליפות הולנד, 9 פעמים בגביע ההולנדי פאם אחת בגביע אופ"א ופעם אחת בליגת האלופות. הקבוצה משחקת באצטדיון שנקרא…הפתעה..הפתעה.."האיצטדיון של פיליפס".
באצטדיון היפה באיינדהובן ישנו מושב אחד מיוחד ביציע 4 שורה 22 כיסא 43 שעל פי החלטתה של נשיאות המועדון נשאר תמיד ריק. המושב הזה היה שמור לאדם מיוחד, האדם שבעט את בעיטת הפתיחה ב1913, היה נשיא המועדון ויקירו, והמשיך לבוא לכל המשחקים ב92 השנים הבאות- פריץ פיליפס. חייו של "מר פריץ" שזורים כחוט השני בסיפורו של מועדון הכדורגל המפואר וגם בתולדות יהדות הולנד.
פרדריק ז'אק "פריץ" פיליפס נולד באיינדהובן בשנת 1905. פריץ, ילד קטן ורזה, בעל שיניים בולטות, היה בנו היחיד של אנטון, אחד מהמייסדים של חברת האלקטרוניקה המפורסמת. הוא למד להיות מהנדס בבית הספר הטכני בדלפט ונכנס להנהלת החברה בסוף שנות ה-30. עם פריצת מלחמת העולם ברחה רוב המשפחה לאנגליה, אך פריץ נשאר מפני שנדרש לשירות צבאי , ועם הכיבוש הגרמני, הפך למנהל בפועל. בשנים הראשונות של המלחמה המשיך מפעל האלקטרוניקה לפעול בייצור נורות חשמל, אך בדצמבר 1942 הופצצה איינדהובן, המפעל נהרס, והעובדים נשארו ללא עבודה. רבים מהם ומיהודי הסביבה נשלחו למחנה המעבר פוכט (Vught).
המחנה פוכט, יחד עם מחנה ווסרבורק ואמרספורט שימשו בדרך כלל כמחנות מעבר בדרך המצמררת של יהדות הולנד להשמדה בסוביבור ובאושוויץ. הולנד הייתה מדינה בירוקרטית ומסודרת במשך מאות בשנים- רישום נמצא בכל עירייה, כפר או מחוז בו היה כתוב במדויק מיהו יהודי, כמה נפשות במשפחה ומקום מגורים. בהתאם לקריאת השלטונות ולעתים תחת שימוש באלימות, אלפי נשים, גברים וילדים התייצבו מ1942-1944 ל"ראזיות" (כפי שנקראו מבצעי האיסוף בהולנד) בעיקר מאמסטרדם וסביבתה, אך גם מערים וכפרים נוספים, והועברו למחנות הריכוז והמעבר ההולנדים ומשם למחנות ההשמדה. גם אלו שלא התייצבו בעצמם נתפסו פעמים רבות על ידי המשטרה ההולנדית בסיוע משתפי פעולה. כתוצאה, 75 אחוז מתוך 104 אלף היהודים שחיו בהולנד הושמד בשואה. זהו אחוז עצום בייחוד בהשוואה לאחוזי השמדה במקומות אחרים במערב אירופה, ונוגד את המיתוס הישראלי/הולנדי על העזרה ההולנדית ליהודים בשואה שטופח שנים רבות בשני הצדדים. אלפי יהודים הולנדים קיפחו כך את חייהם. אלפים, אך לא ה"יהודים של פיליפס".
זמן קצר לאחר ההפצצה באיינדהובן קיבל פריץ פיליפס בקשה מ"ברלין" דרך השלטון הגרמני בהולנד הכבושה להקים את המפעל "B677" למוצרי אלקטרוניקה במחנה המעבר פוכט. בתחילה היססו ראשי החברה אך בפברואר 1943 נפתח המפעל שייצר בעיקר חלקי רדיו ופנסי לחיצה. מתוך כ3000 העובדים היו בערך 1000 יהודים, רובן נשים. מעולם לא קודם או לאחר מכן קיבלה חברה פרטית בהולנד את האפשרות לייצר בקנה מידה גדול מאחורי גדרות התיל של המחנות הגרמניים. התנאים של עובדי פיליפס במחנה פוכט היו קשים, אך מעט טובים יותר משל אסירים אחרים. חברת פיליפס ניסתה לדאוג לרווחתם של עובדיה ואפילו סיפקה להם מדי יום בשעה 16:00 ארוחה חמה שנקראה "פיליפראק" או ה"מחית של פיליפס", שכללה גרסה של מתכון הולנדי מסורתי של פירה מעוך עם ירקות ומעט בשר אם היה בנמצא. לפי הסיפורים היו לעתים קרובות, ריבים עד זוב דם על פירור ה"פיליפראק" האחרון ועד היום ישנן מסעדות באיינדהובן שמגישות לזכרם את המנה "המחית של פיליפס"- כמובן בגרסה משודרגת, בעקבות האפשרות להשיג כיום מוצרים טובים בהרבה.
המפעל במחנה פוכט פעל עד מחצית 1944, ועבדו בו בשלב זה או אחר כעשירית מאסירי המחנה. במאי של אותה השנה הועברו 250 מהעובדים למחנה העבודה הגרמני בדאכאו, וביוני עוד 496 יהודים מהם, בעיקר נשים, נשלחו לאושוויץ. הנסיעה לאושוויץ ארכה ארבעה ימים בקרונות סגורים וחשוכים, בחרדה גדולה, ללא מזון וללא שתייה . כשנפתחו הדלתות במחנה הריכוז הידוע לשמצה נשמעה קריאה בגרמנית "אהה זו הקבוצה של פיליפס", אחד מאנשי הSS שנסע עם הקבוצה שלף ניירות בגרמנית המסמנים את נשות ואנשי הקבוצה כעובדים חיוניים, ובכך הציל את חייהם. הקבוצה הועמדה בצד הרציף בעוד שהגרמנים הידיינו מה לעשות בהם. אף אחד מהעובדים של פיליפס לא נשלח לתאי הגזים, ורובם ככולם המשיכו למקום אחר ל"היות חלק מהמאמץ המלחמתי הגרמני", בעיקר בייצור חלקי רדיו או מוצרי אלקטרוניקה אחרים. רוב מוחלט של העובדים היהודים של פיליפס שנשלחו לאושוויץ- 382 נשים ואנשים מתוך 496- שרד את המלחמה. בספטמבר 1944 נסגר המחנה ונשלחו העובדות האחרונות למחנה העבודה לנשים רבנסברוק, בו התאחדו עם הנשים היהודיות שהגיעו מאושוויץ, זה היה גם החודש בו שוחררה העיר איינדהובן על ידי כוחות הברית.
יש המכנים את פיליפס "שינדלר ההולנדי", ואמנם יש קווים מקבילים רבים בין הסיפורים. מאידך, נראה שהסיפור של פיליפס עורר גם שאלות אחרות בהולנד. היו שתהו, ועדיין לא לגמרי ברור, כיצד נחסכה מ"קבוצת פיליפס" השהות באושוויץ- האם חברת פיליפס הגנה על הקבוצה או אולי המפקח הגרמני הבין את התועלת לתעשייה הגרמנית, שכבר הייתה בקשיים רבים, בעובדי אלקטרוניקה מיומנים. אחרים מאשימים את חברת פיליפס שהרוויחה הרבה כסף משיתוף הפעולה והייצור עבור הגרמנים. לא ברור בכלל אם המעשים של הנהלת פיליפס באותה תקופה נבעו משיקולים עסקיים ואם החברה הייתה מעורבת באיזו פעילות מחתרתית. אם הייתה זו ההתערבות של פיליפס או אם הייתה זו החלטה עסקית גרידא, הניצולים בירכו על מזלם הטוב. בשנת 1996 הוענק לפריץ פיליפס ב"יש ושם" תואר חסיד אומות העולם" על חלקו בהצלת 382 יהודים.
לאחר המלחמה התמקד פריץ פיליפס בשתי משימות- ראשית, הפיכת מפעל האלקטרוניקה הקטן לתאגיד בינלאומי ושנית, קידום קבוצת הכדורגל פ.ס.וו לצמרת הליגה הולנדית ולצמרת הליגות האירופיות. בשתי המשימות הללו הוא נחל הצלחה מסחררת. עד יום מותו ב2005 כשהוא בן 100, הוא נשאר צנוע ושקט. באצטדיון "שלו" הוא לא ישב ביציע הכבוד, אלא כאוהד רגיל על הטריבונה. על חלקו בהצלת מאות יהודים לא התפאר. לאחר הטקס ביד ושם התפרסם בעיתון החברה ראיון קצר, פריץ לא לקח קרדיט אישי על ההצלה אלא אמר שהדאגה לעובדים היהודיים, (ככל שהייתה אפשרית) רק ביטאה את הרוח ששררה אז בפיליפס ושהוא מקווה שהרוח הזו קיימת גם היום. גם בני משפחתו וממשיכיו מסרבים לדבר על פועלו וחלקו בהצלה הזו, ואין ציון של הפרשה באתר הרשמי של החברה או בכל פרסום אחר. ואולי אחרי שערן זהבי יבעט את שער הניצחון בליגה ההולנדית בשנת 2020-2021 ויביא לפ.ס.וו את האליפות הוא יעיף מבט לכסא 43 הריק ביציע 4 שורה 22, ויניף את ידו בשמחה. אין ספק שזה מחזה שפריץ פיליפס היה שמח לראות.
